השינוי הפסיכולוגי - מה קורה לכם אחרי שנהייתם הורים

בואו נדבר על מה שאף אחד לא מספר לכם

אתם יודעים את הרגע הזה שאתם חוזרים מבית החולים עם התינוק, שמים אותו בעריסה, מסתכלים אחד על השנייה ואומרים "רגע, ועכשיו מה?" - ככה זה מתחיל. אם אתם עדיין ביום הראשון עם התינוק, תדעו שהתחושה הזו רק הולכת ומתעצמת. ואם אתם חושבים שאתם היחידים שמרגישים ככה, אז ממש לא. כולנו עברנו את זה.

הדבר הראשון שצריך להבין: מה שקורה אחרי לידה זה לא סתם "תקופה קשה" - זו טלטלת זהות מהסוג שלא חוויתם מעולם. שניכם, לא רק היא ולא רק אתה. שניכם עוברים משהו ענק. והבעיה היא שכל אחד מכם עובר את זה אחרת, ולפעמים בתזמון שונה, ואז נוצר פער שמרגיש כמו תהום.

מה קורה לה

בואו נתחיל מהצד שלה, כי הוא אולי יותר ברור פיזיולוגית אבל עדיין מפתיע בעוצמה שלו.

ההורמונים. אין מילים שמתארות את מה שקורה בגוף של אישה אחרי לידה. רמות האסטרוגן והפרוגסטרון צוללות בצורה דרמטית - אנחנו מדברים על נפילה הורמונלית שמשווים לגמילה מסם קשה. זה לא מטאפורה. זה ממש מה שהגוף עובר. אז כשהיא בוכה על פרסומת של ביטוח, זה לא כי היא "רגשנית" - זה כי הגוף שלה עובר רעידת אדמה כימית. ההתאוששות הפיזית. בין אם זו לידה רגילה ובין אם קיסרי - הגוף שלה עבר טראומה. כאבים, תפרים, דימום שנמשך שבועות. והיא צריכה לטפל בתינוק תוך כדי. תחשבו על זה רגע. דיכאון אחרי לידה. זה לא "עצבות". זה לא "בייבי בלוז". דיכאון אחרי לידה (Postpartum Depression) פוגע ב-10-15% מהנשים, ולפעמים גם יותר. הסימנים: חוסר עניין בתינוק, בכי בלתי נשלט, חרדה עזה, מחשבות מפחידות, תחושת ריקנות. אם אתם רואים את הסימנים האלה - אל תחכו. תפנו לרופא, לקופת חולים, לטיפת חלב. יש טיפול ויש עזרה. זה לא דבר שצריך לעבור "לבד".

מה קורה לו (כן, גם לכם)

ועכשיו הצד שלנו, שקצת פחות מדברים עליו.

תחושת חוסר אונים. אתם רגילים לפתור בעיות. לתקן דברים. להיות "הגבר". ופתאום יש תינוק שבוכה ואתם לא יודעים למה, והיא מניקה ואתם מרגישים כמו צופים מהצד. זה מרגיש נורא. זה נורמלי. אגב, יש המון מה לעשות גם אם היא מניקה - קראו את השיעור על תפקיד האבא בהאכלה ותראו שאתם הרבה יותר מ"צופה מהצד". אתם כבר לא במרכז. קשה להודות בזה, אבל בואו נהיה כנים: עד עכשיו הייתם השותף, המאהב, מרכז תשומת הלב. ופתאום כל תשומת הלב (שלה, של ההורים, של החברים) עוברת לתינוק. יש אבות שמתארים את זה כמו "להפוך לשקוף." ואתם יודעים מה? מותר להרגיש ככה. זה לא אומר שאתם אנוכיים - זה אומר שאתם בני אדם. הלחץ לספק. פתאום יש עוד בן אדם שתלוי בכם כלכלית. המחשבות על כסף, על ביטחון, על קריירה - הן יכולות להציף. (ואם הנושא הכלכלי מלחיץ אתכם, יש לנו שיעור שלם על התנהלות כלכלית אחרי לידה שיעזור לשים דברים בפרופורציה.) וזה קורה בדיוק כשאתם הכי עייפים ופחות יכולים לחשוב בצורה ברורה. דיכאון אחרי לידה גם אצל גברים. כן, זה דבר. מחקרים מראים שכ-10% מהאבות חווים דיכאון בשנה הראשונה. אם אתם מרגישים שאתם שוקעים - תדברו עם מישהו. רצינו.

העייפות שמשנה הכל

ועכשיו בואו נדבר על הפיל שבחדר: העייפות.

חשבתם שאתם יודעים מה זה להיות עייפים? חכו. עייפות של הורים חדשים היא משהו אחר. זו עייפות כרונית, מצטברת, שמשנה את מי שאתם. היא גורמת לכם להיות עצבניים, חסרי סבלנות, לריב על מי הלך להוציא את הזבל ומי שטף את הבקבוקים.

הסוד הכי גדול: רוב הריבים בתקופה הזו? הם לא באמת על מה שנדמה לכם. הם על עייפות. כשאתם מוצאים את עצמכם רבים על מי ניקה את המשאבה או מי שכח לקנות חיתולים - עצרו רגע ותשאלו את עצמכם: "אני רעב? אני עייף? אני צריך חמש דקות לבד?" ברוב המקרים, התשובה היא כן.

אז מה עושים?

בודקים אחד את השנייה. לא "איך היום?" - באמת בודקים. "איך אתה מרגיש? מה אתה צריך ממני? מה הכי קשה לך עכשיו?" שאלות אמיתיות, שדורשות תשובות אמיתיות. מנרמלים את הקושי. הפסיקו להשוות את עצמכם לזוגות באינסטגרם. כולם מתחזים. מאחורי כל תמונה מושלמת יש שקיות מתחת לעיניים וריב על מדיח. מבקשים עזרה. מההורים, מחברים, ממטפלת, מיועצת זוגית. לבקש עזרה זה לא חולשה - זה אחריות. ואחד הצעדים הכי מעשיים שתוכלו לעשות ביחד הוא לשבת ולדבר על חלוקת משימות וניהול הבית - זה מוריד טונות של מתח. זוכרים שזה זמני. התקופה הזו קשה. היא באמת קשה. אבל היא עוברת. השלושה חודשים הראשונים הם הקשים ביותר. אחרי חצי שנה זה כבר אחרת. אחרי שנה - עולם חדש.

טיפ מהשטח

קבעו "צ'ק-אין" שבועי. פעם בשבוע, אחרי שהתינוק ישן, שבו ביחד לחמש דקות (גם חמש דקות מספיקות) ותשאלו אחד את השנייה שלוש שאלות: "מה היה הכי קשה השבוע?", "מה היה הכי יפה השבוע?", "מה אתה צריך ממני בשבוע הבא?". זה נשמע פשוט וקצת "קלישאתי," אבל אחרי כמה שבועות זה הופך להרגל שממש מציל. זה לא ייעוץ זוגי - זה פשוט לא לאבד אחד את השנייה בבלאגן.